אני יצור שמפחד. מה לעשות, זאת האמת; חלק ממנה. גם יצור רגיש וגם בעל אומץ. על שבעת מיני הפחד והדרך דרכם. חלק א`
אבל בדרך כלל, קודם עולה ומגיע הפחד.
חלק ב`
הפחד-אומץ מאינטראקציה
אם לא נתקענו ואנחנו זזים אז חוץ מהסיכוי שאנחנו לבד בעולם (מזל שלא) אנחנו נפגוש או נתקל, תלוי איך נעשה את זה, בעוד מישהו, מישהי, מישהם. לפעמים נדמה שזאת האמנות הקשה מכל. לא סתם לפגוש ולהתנהל כמו שהרבה פעמים אפשר לראות רחוב שלם מתנהל, או אם מבקרים באמריקה אולי גם עיר שלמה. לפגוש עם מבט עמוק, פתוח, תמים, אפשרי, קיים.
אפשר לחיות. החיים מביאים לנו תרגולת תמידית וזאת אפשרות טובה. חייתי, החיים הביאו תרגולת, התקדמתי, למדתי על יחסים ומפגשים. יחד עם זאת תמיד שמתי לב לתשקיף המעניין של זה בריקוד. במסיבה: רוקדים; איך אני רוקד, עם עצמי, רק עם עצמי? עם עוד, חצי סיבוב וממשיכים או אולי יותר? אם יותר, אני הולכת עם התנועה של מי שמולי או מובילה? קורה שאני רוקדת את עצמי והיא שמולי את עצמה? לא מתבלבלות? מצליחות להרגיש יחד?
שאלות שאלות.
בתקופת הדיסקו של התיכון שמתי לב לראשונה כמה אני אוהבת לרקוד עם אנשים ולהיכנס תנועה שלהם. ככה הייתי חשה אותם הכי טוב ומרגישה קירבה. את האפשרות להישאר בתוך התנועה שלי ולפגוש אותם, עוד לא הכרתי.
כל האפשרויות טובות. כדאי להכיר עוד ועוד. כמו קשת של רגשות וצבעים. ככל שנדע יותר נרכוש יותר מיומנויות לחיות.
לדעת איך להיפגש ומה להיות במפגש, איזו תנועה ללבוש, מה מבלבל אותי, מה מוציא אותי מעצמי כך שכבר אי אפשר לפגוש אותי? מה משאיר אותי שם? איפה טוב לי ואני נהנים, מתי המפגש יוצר משהו שלישי? תנועה משותפת?
תנועה בין היחד ללבד אמורה להתרחש כל הזמן בחיים.
השאלה איזו תנועה. תנועה מקוטעת, תנועה שלא קיימת, תנועה מהבהבת?
ריו אביירטו הוא תנועה שזורמת בשלושתם- בלבד, בביחד וביניהם.
הפחד-אומץ לאהוב
אולי לא נדבר עליו? מה עוד אפשר להגיד.. אולי הכי תתאים כאן המלצה לספר- שמו –`יחסים- מהות הקשר האינטימי`, נדמה לי. והוא מדבר על איך לאהוב. זה ספר מתוקשר של ישות בשם המדריך שתקשרה את הכתוב בשנות ה-70 אם אנ`לא טועה. היא מדברת בשפה פסיכולוגית משהו. כך שהתחושה היא חצי תקשור חצי ספר פסיכולוגיה אישיותית אך- אילו מילות חוכמה של ידיעה. מבלי קשר למהיכן הגיעו, הן חכמות ומצלצלות אמת. מה שטוב עוד הוא שהספר ניתן לעיכול גם למי שלא מת על תקשורים וחוצהמייסס.
אח.. קשה ללמוד לאהוב. לפעמים המילים אוהבת, באהבה, אהבה וכו` לא עושות טוב.
כשלא מרגישים את זה, לא טוב בנשמה ולא טוב גם באוזן לשמוע.
אני לא יודעת אם זה רק איפה שאני מסתובבת אבל עושה רושם שהעולם התמלא בהבנה כמה החומר הזה חשוב. הוא בעצם כוח החיים ובלעדיו אין כמעט דבר.
דמיינו- רחוב, שדה, משפחה, בלי אהבה- אי אפשר, זה קורע את הלב או מקפיא אותו.
אינטראקציה- נניח שלמדנו- עכשיו אהבה. לאהוב. תביאו ספר ונלמד.
אז לא. זה מתחיל מתוכנו ומג`סטות קטנות.
ואיך שאנחנו עם מי שלידנו ואיך שאני איתי כשלא רואים אותי.
יש אלף דרכים לזוז עם הנושא הזה.
זה אחד ההיבטים של ריו אביירטו- החומר שקוראים לו אהבה. לריו אביירטו יש דרך מיוחדת משלו לעסוק בזה. בלי מילים, בלי פחד מקיטש או מתיקות, מחום או קירבה,
ריו אביירטו לא מפחד מזה כי הוא רוב הזמן נע. התנועה שומרת עלינו. בתוכה או מתוכה אפשר לנסות הרבה חומרים, לחטוף לרגע ולהמשיך, לראות כי טוב ולחטוף לרגע ארוך יותר, מה אכפת אני ממשיך לנוע..
הריו מביא את החומר עצמו, נטול כימיקלים אבל לפעמים מרגיש דומה להם.
פעם כשלקחתי והתנסיתי במיני חומרים, ביניהם חומר שנקרא סם האהבה. תמיד בסוף התנסות אמרתי לעצמי – טוב עכשיו צריך להגיע לזה לבד, ברגל.
עברו שנים, די ברור שהלכתי ברגל, אני חושבת שהגעתי. כשאני רוקדת היום, יש מקומות שאני מרגישה את התחושה שחשתי שם.
כשמגיעים ברגל, זה שלנו.
הפחד-אומץ מהאמת
מרוב שהפחד הזה מוכר, קשה לחשוב מהו בעצם.
למה לפחד מהאמת? הפחד מן האמת הוא פחד גדול ורב.
מה אגלה שם? איזו מפלצת אני באמת? ואם אני שונה מכולם עד כדי כך שאי אפשר לגשר על הפער? כשקוראים את מה שהמחשבה הזריזה כתבה הרגע, אפשר להירגע בקלות- פחדים מופרכים נכון? אבל הם פועלים עלינו בכל זאת.
אלא מה? שאנחנו משקיעים כמות גדולה של אנרגיה מודעת ומוחשית כמו מחשבה, זמן וכסף, בלגלות את האמת- על העולם, על החיים ובעיקר עלינו, שאחר-כך להוציא את אותה כמות אנרגיה בלהתנגד, להדחיק, להכחיש ולטמון את הראש בבוץ או מאחורי הסינר, זו עבודה קשה לא פחות.
האמת היא שעדיף כבר וכדאי פשוט - להסתכל.
שנים לא חשבתי שכך. עדיף היה הכול, רק לא להסתכל. אחרי שלמדתי את האופציה להסתכל ברוך, דברים נראו אחרת.
מצאתי שכשמסתכלים ברכות ובאהבה הרבה ביותר הקיימת אני והמקיפים אותי- זה עובד אחרת לגמרי.
כבר ידעתי איך זה מרגיש לנסות להגיע לשורש הדברים ולאמת בדרך קשוחה (אנחנו הרי מדינת חיילים ומפקדים), גדלתי לזה, הייתי גם החיילת וגם המפקדת ובעיקר הייתי קשוחה.
היום אני יודעת גם מעט אחרת- להסתכל, בפשטות, גם באומץ, להישיר מבט אבל ברוך, ברגישות. ובחרתי לבחור בזה. זה מוביל אותי למקומות נעימים יותר ואפילו עמוקים יותר.
גיליתי שאני לא צריכה לעשות דבר שאיני רוצה או מוכנה לו. גיליתי שאני המורה הגדולה ביותר שלי. ידיעה זו כשלעצמה הניחה לי להסתכל.
היום אני יודעת- שבידי יכולת הבחירה.
כשפוגשת מקום לא פשוט, יכולה לצלול לתוכו, ללכת עוד צעד או להתיישב לידו ולהסתכל. יותר מזה, גיליתי ששתי הדרכים תגמלו אותי במידה שווה.
כל עוד הקשבתי ואחר כך בחרתי.
אני יודעת שכשאני פוגשת אמת אני פוגשת הקלה.
סופסוף זאת ידיעה
סופסוף זה ברור
אז, משהו נהיה קל יותר
הוא מואר בהיר
ומשהו בעל ערך מגביל מתפוגג
כאן אני לא אסיים עם
ריו אביירטו, לא כי האמת אינה חלק מדרכו, בתור חפשנית אותנטיות אובססיבית, מצאתי שאותנטיות היא שם המשחק בריו.
רק שאם מסתכלים דרך הקלידסוקופ מצידה של האמת
אז אמת היא מעבר לכל הדרכים, כל השיטות וכל האופנים
היא פשוט שם.
ענתו לידרור
מנחה בגישת ריו אביירטו- נחל זורם. קבוצות ושיעורים קבועים בצפון ומרכז, סדנאות חד פעמיות וסדנאות סופשבוע מרוכזות ברחבי הארץ, מלווה יחידים.
בנושאים:ריקוד, תנועה, עבודת גוף, אנרגיית חיים, חיבור חלקים והרמוניה, חיות, תקשורת, השראה ותודעה.
בוגרת ביה"ס ריו אביירטו להנחיה וטיפול בתנועה מוזיקה, מגע וקול. בוגרת בצלאל – אמנות וצילום, פסיכולוגיה - מכללת ת"א יפו יוצרת ומלווה ביצירת תכני התפתחות אישיים ותהליכיים. יוצרת עצמאית בצילום וכתיבה. שותפתו של סמבהבו לעבודתו בישראל.
054-7776259
[email protected]ריו אביירטו- שיעורים - ימי שלישי פרדס חנה, ימי ראשון יפו, סדנת סופ"ש אחת ל-4 חודשים.
לסדנאות הקרובות שיוצרת ומלווה:
`אמנות ההתאהבות בי`, `אמנות הטנטרה`, `תהליך אינטנסיב`.